נמאס לי כבר לכתוב שאלות כאלו כאן...

אבל זו לא שיש לי ברירה כי אני לא מסוגלת לעשות משהו אחר חוץ מיזה, בכל מקרה כבר כמה שנים שאני מרגישה כאילו אני נלחמת עם עצמי בגוף שלי, הכל נראה לי חסר ערך, פחדים וחרדות שלי מונעים ממני לעשות כלכך הרבה דברים... מסתבר שחשבתי שאני יכולה לשלוט ולהתמודד אבל הבעיות עצבים שלי הגיעו למצב שאני נותנת לעצמי מכות חלשות/בינוניות כאלו בראש או ברגל כי אין לי איך להוציא את זה. אני יודעת שהבעיות שלי אולי נשמעות קטנות וחסרות ערך, ושיש אנשים שהבעיות שלהם פי אלף יותר גרועות, אבל עדיין זה משהו שמפריע לי לסדר היום. אני לא מצליחה לתפקד כמו שצריך כני פשוט עייפה כל הזמן גם אם ישנתי מספיק אני יכולה לישון בצהרים עוד כמה שעות, אני לא מצליחה להתרכז בשיעורים ואני בפיגור בחומר בכמה מקצועות. אני כבר לא נהנת משום דבר, פעם הייתי יכולה לשמוח ממשהו, היום זה כזה "אע עוד פעם זה" אני תקועה כל היום בחדר ובוכה בכל לילה כשאף אחד לא שומע, אני מפנטזת שיש/יהיו לי חיים יותר טובים ומעניינים.
אני פשוט שונאת אנשים ותמיד שופטת אנשים ולא מאמינה בהם, בגלל זה אני הכל שומרת לעצמי. אני גם כלכך שונאת בית ספר שזה מגיע למצב של בכי ושל תחושה בבוקר שבאלי לקפוץ מהחלון.
יש לי כמה פעולות כפייתיות שאני עושה שיחסית פוגעים בי בדרך כלשהי, למשל בידיים אני פשוט לא מצליחה להגיד לעצמי לא לפני שזה קורה אבל אני פשוט "צובטת" את העור ויוצא לי משם לבן כזה או שערה (אני יודעת שזה נשמע מגעיל אבל זו האמת) ואני לא יכולה לספר למישהו את כל זה כי אני ארגיש כאילו אני נחשפת וכאילו אני פגיעה (כבר ניסיתי בעבר). אני רבה עם אחות שלי כל הזמן וזה כלכך מקשה עליי מבחינת העצבים שלי כי אין לי על מה להוציא אותם ולפעמים זה מגיע למצב של אלימות ביננו. הראש שלי מלא במחשבות כל היום, אני באמת לא מצליחה לשלוט בכלום יותר.
אני חושבת שיש לי בעיות.
מה לעשות?