אני מרגישה פאקינג זקנה. אני מרגישה שאני מבזבזת את הזמן שלי.

הלו
עוד לא מאוחר לתפוס תעצמך בידיים

שואל השאלה:
איפה למצוא חברים? אני לא מוצאת כאלה
ואני לא מהאלו שיכירו באתר כלשהו ואז ייפגשו (אני לא סומכת על אף אחד) וגם לא אלך לאיזה מסיבה עם עצמי לבד כמו פאדחנית ואנסה להתחבר לאנשים שאני לא מכירה

מזדהה אבל לאחרונה הבנתי שהכול תלוי בעצמי(בנו) ולהפסיק להתסכל אחורה ולהתבאס על מה שהיה (או לא היה) להסתכל קדימה ואיך אנחנו ממצים את עצמנו לטובה. את יכולה להעסיק את עצמך בתחביבים שאת אוהבת ולהתפתח בהם(אני רוצה נגיד נגינה) ובקשר לחברים את תיהי אופטימית שבטח תכירי בצבא תיהי עם ביטחון בעצמך שם זה הכי חשוב ותזכרי שזה דף חדש בהצלחה רבה

הזכרת לי את עצמי
פתחי לך אפליקציות
תצברי ביטחון
תעשי כושר
תצטלמי
תכירי אנשים ברשתות חברתיות
אינסטגרם , סנפצאט , הופ
צאי מהבועה הזאת

אני בן 18 ואני כן יצאתי המון כן נהנתי כן טסתי ויש לי חברים
אני עדיין מרגיש חרא ושלא מיציתי את עצמי
שהזמן עובר מהר מידי ואני מבזבז את השנים הכי יפות שלי לפעמים דקה אחרי שאני חוזר מיציאה

ההרגשה הזאת לא נעלמת פשוט
אולי זה משבר גיל 18 או משהו בסגנון אבל זה לא קשור למה שעשית

אם יש לך כלב אני ממליצה לך לקחת אותו לטיולים ארוכים זה מאוד משחרר ותרגישי שיש עוד מישהו איתך

מזדהה לגמרי

ואו.
מזדהה לגמרי.

וואו זה מרגיש כאילו אני כתבתי את זה...
אני מזדהה בהכל ואני גם בת 18 ונמצאת באותה נקודה כמוך.
אין לך מושג כמה אני מזדהה ואף אחד לא מבין כמה קשה זה וכמה אבודים אנחנו מרגישים... אני רק שואפת לקצת נחת...

האמת שככל שהמשכתי לקרוא נבהלתי כי אמרתי אימלה מתי כתבתי את זה? חשבתי שאני כתבתי את זה נשבעת לך.
אני בדיוק אותו המצב, אח שלי כבר כמעט בן 30 תקוע בבית פה כמו עצם בגרון לכולם, כולם בבית, בית לא בריא בעליל. אמא שלי יצאה לפנסיה מוקדמת בגלל תביעה וגם היא תקועה בבית בדאון כי הילדים שלה תקועים בחיים. עברנו מבית ממש גדול שיש בו הכל לבית קטן וישן בשכירות שאח שלי ישן כמו איזה סבתא בסלון כי אפילו חדר בשבילו אין, והפסדנו את הבית וההורים שלי מבוגרים כבר. אני בת 18 מרגישה שלא חוויתי כלום, אין חברים, חרדות, לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי מהבית. אני לא נשברת אבל זה לא סותר את העובדה שקשה ושיש ייאוש גדול. כל פתרון שמצאתי וכל פעם שניסיתי לצאת מזה היה איזשהו גורם שלא תלוי בי שהרס את זה אז כמו שאמרת, כאילו זה דווקא. הלכתי לפסיכולוגים, אין עצה שלא קיבלתי מאנשים. לא קיים דבר שלא ניסיתי!!! אבל החיים תמיד קטעו את מה שלא ניסיתי מכל מיני סיבות. היה לי כל כך קשה, ברמות שאף אחד לא מבין, רציתי חופש מהכל, טסתי לארה"ב שבועיים לנקות את הראש, לא עניין אותי נלחמתי על כרטיס טיסה (לפני הקורונה) כי היה לי רע בבית. גם כשהיה בית ספר והייתי עוד יוצאת (וגם באיזשהו שלב אפילו לבית ספר הפסקתי ללכת) אז הייתי חוזרת הביתה, למקום שאמור להיות המקום הכי בטוח שלך וגם פה הרגשתי לא בטוח. תמיד הרגשתי מאויימת מאבא שלי, הוא היה נוקשה איתי תמיד, יש לי טראומות ילדות מימנו ולהיכנס למה שעברתי מולו זה מגילה נוספת אז אני אחסוך. אז רציתי לברוח גם מהבית. אבל אז נגמרו השבועיים בניו יורק והחזרה למציאות הייתה כמו כאפה לפרצוף ואני פשוט תקועה. בניגוד אלייך יש לי פטור מהצבא אבל זה עוד יותר תקוע כי אין לי שום כיוון, אפילו לשירות לאומי לא יכולתי ללכת (לא בגללי!) אין משהו שאני לא ניסיתי, אפילו לא רציתי ללכת לשירות לאומי אבל הייתי מוכנה להתפשר והם לא יכלו לקבל אותי (סיפור ארוך). אמרתי אוקיי אז מה עכשיו? יאללה אני אלך ללמוד ואתחיל את החיים בלי מסגרת קודמת. אבל בשביל ללמוד צריך כסף ובשביל כסף צריך לעבוד ואני לא יכולה לעבוד כי יש לי פיברומיאלגיה שזאת מחלת פרקים.
קשה לי נפשית אז זה משפיע גם פיזית, כואב לי הכל כמו לבן אדם זקן ואני צעירה וזה ממש מדאיג. אני לא מכירה עוד בן אדם שהיה שורד במקומי להיות סגור כל כך הרבה שנים בבית. וזה לא שאני מסתכלת על התקרה ומחכה לקסם, אני כל החיים שלי מנסה לצאת ולהילחם בזה.. כמו שאמרת, אני אוכלת משיעמום, מהלבד, אכילה רגשית. אני מפחדת שאני מפתחת הפרעות אכילה. אני רזה ומרגישה שאני שמנה.. לבד זה הדבר הכי קשה בעולם. לא חוויתי חברים, מסיבות, שטויות של הגיל הזה. פספסתי את כל התיכון וזה דברים שלא יחזרו, זה גיל שלא חוזר! זה נראה שטותי לעומת החיים עצמם אבל לא בשבילי.
כשאני אוכלת מוגזם אני מאשימה את עצמי וכועסת על עצמי. בכללי אני מאשימה את עצמי על זה שאני תמיד עצובה ומבואסת כי תמיד יש אנשים במצב רע יותר אבל זה לא אומר שאני צריכה לחייך על המצב שלי ולהגיד תודה. אני פשוט מרגישה אשמה שאני לא מעריכה את מה שיש לי אבל אני כן מעריכה, פשוט יש כל כך הרבה יותר קושי בחיים שלי מאשר דברים שקל להעריך ואז אין איזון.
את או מי שעדיין הגיע לכאן (בספק גדול) קולט את התסבוך בכלל? בטוח איבדתם אותי מזמן.
כל יום הוא מלחמה, לקום מהמיטה, לא ליפול יותר לדיכאון שכבר קיים, לחשוב איך להעביר את היום, כל יום לא זז ואתה סופר את הדקות. יש יותר זמן למחשבות ולטרדות שאין בסדר יום כמו לאדם רגיל ואתה כבר מזמן לא נחשב לרגיל. כל הלבד דופק אותך, כל היום אתה מתעסק סביב המשקל, אין לך את הסחות הדעת הרגילות של החיים, חברים עבודה וכל זה. אין לך כלום! מה זה ספורט בכלל? הגוף חלש. ויש לי סביבה תומכת ומודעת להכל אבל אפילו המבוגרים חסרי אונים כי המצב באמת במקום ללא מוצא. לפעמים באלי להיות טיפשה, אין שכל אין דאגות את יודעת.. אבל שתדעי לך שאני לא מוותרת, ועם כל הסבל שעברתי בחיים אני מתכננת לעצמי פיצוי גדול, אין מצב שלא יהיה טוב. תיראי אותי, קולטת? שאני אופטימית ויש בי תקווה? מישהו אחר במקומי כבר היה נופל מזמן כי כל מה שכתבתי פה זה כלום ושום דבר לעומת מה שבאמת עברתי כל החיים.
בקיצור אם איכשהו הגעת עד כאן את לא לבד והלוואי שהיינו חברות ושהיה לשתינו טוב יותר..

לגבי ביטחון עצמי שאצלי תמיד היה בריצפה (הודות לאבא שלי) חשבתי שלעולם זה לא ישתנה, לא האמנתי שאחשוב על עצמי משהו טוב ושאוהב את עצמי. עם הזמן התחלתי להעריך רק את הבפנים ואז גם את הבחוץ, זה לא אומר שאני עכשיו מתה על
עצמי כמו כל אלה שרואים באינסטגרם אבל אין ספק שמהבחינה הזאת הצלחתי להשתנות ואני מקווה שזה יקרה גם לך. בסך הכל זה השתנה ממקום של הערכה, הסתכלתי מסביבי ואמרתי לעצמי, למה אני פחות? אני לא. תעריכי את עצמך וברגע שתעריכי זה יקרה לבד.
הספיקה לי הפסקה הזאת שכתבת כדי להבין שמדובר בבן אדם בוגר, אל תורידי מעצמך.


ערכתי, אם קראת אז בבקשה תעברי על הסוף שוב כי הוא חשוב. חפירה חפירה אבל אני בעדך!

שמעי את תמיד יכולה להכיר בצבא אבל את רוצה לפני אז הדרך הכי טובה זה אתרים ושיט דומה אני מזדהה עם הכול חוץ מהחברים אבל הכול תלוי בנו ובנקודת מבט שלנו
אם תרגישי שעושים לך דווקא אז באמת יקרה לך דווקא.
עוד דרך להשיג חברים זה לשלוח הודעה לאנשים שלמדת מהם בבית ספר שטיפה דיברת איתם או הם היו נחמדים אליך או בכללי נחמדים אני יודע נשמע הזוי ובטח תחשבי שהם יחשבו מה ההזויה הזאת רוצה ממנו אבל ב95 אחוז זה לא יהיה המקרה וגם אם כן מה אכפת שימי פס נשמה
אני יודע שזה מפחיד ומפדח לעשות דברים כאלה אבל השעון מתקתק והוא לא מחכה לאף אחד, ואני אישית אומר תנסי להתקבל למכינה אני יודע שקצת מאוחר מידי בשביל זה אבל יש סיכוי שיהיה לך מקום איפשהו ומכינה זה מקום מצויין להתרחק מהבית להכיר חברים מלא חוויות צחוקים
בכול מקרה מוזמנת לשלוח לי הודעה להעביר את הזמן להתייעץ הכול (אין לי הרבה זמן לצערי בגלל המכינה אבל מתי שאוכל בכיף) בכול מקרה מאחל לך רק הצלחה בעתיד ותלמדי מטעויות את עוד צעירה לא מאוחר מידי להכיר חברים ואנשים, ועצה אחרונה לכי לברים אני יודע אמרת לא רוצה ללכת לבד כמו סתומה לכי הכל טוב הייתי עושה את זה הרגיש לי גם דפוק אבל שמתי פס ופשוט ישבתי והזמנתי בירה והדברים יתגלגלו מעצמם

אין מה לעשות אם רוצים למצוא דירה בישראל צריך לוותר על חיי חברה וללמוד כל היום