היא שותקת. ובדממה מסביב, רק השעון שמתקתק על הקיר מזכיר שהזמן עדיין זז, כל כך לאט אבל בו בזמן גם כל כך מהר. והיא שותקת. שתיקה שמזכירה לך כמה אתה מתגעגע לרעש. כמה אתה מעדיף את ההמולה, הצחוק. החיוך. ואז אתה מתגעגע לחיוך הזה, אותו חיוך שאתה רואה בתמונה. והיא עדיין שותקת. ומן הסתם שהיא שותקת, תמונות לא מדברות.